<h1>ראבי"ה סימן אלף ל"ז</h1>
<h2>דף מה.</h2>
בשער הגדול של שערי השבועות. וראוי לידע כי אשת איש אין מחייבין אותה אם נתבעה כי השבועה לנתבע ואין ב"ד מחייבין אותה אפילו במקום פיקדון כמו שנאמר [שמות כ"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם ואפילו אם היתה חייבת לו שבועה בזו אין מחייבין אותה כמו שאמרה המשנה (ב"ק פ"ז ע"א) העבד והאשה וכו' אבל כותבין לתובע תביעתו משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין.
ושוב מצאתי בתשובת רב מתתיה. ראובן אפקיד זוזי גבי לאה ולאו אינתת גבר הות ולבתר כן איתנסבה אתא ראובן תבעינון מינה בבי דינא ונפלה שבועה עלה אית מן דינא לאשבעה והיא אשת איש אי לא. כך (ראיי') [ראינו] כיון דהוי ליה אשת איש לא משבעינן לה ואי אמר בעלה לא (מהא נפקא) [מהנפקנא] איתתאי לבי דינא לא מפקינן שלא תתגנה על בעלה והיינו דתנן העבד והאשה וכו' ואי מיצטרכי למיכתב ליה פסק דינא עלה דאי הויא פנוייה משתבעת ליה מיכתיב ליה דקתני נתגרשה האשה וכו' ואי לא מצטרכי ואמר דניחא ליה לשמותי על כל מאן דאפקידית גבה והיא כפרה בב"ד לא יהבין ליה רשותא אבל אי עבד מן נפשיה עביד.
ובתשובת ר' משה בר חנוך גאון. ראובן אפקיד דינר זהב אצל אשת שמעון וכיפרתו. כך נ"ל שאין יכולין ב"ד להוציאה לבית הכנסת ולהשביעה שהיא ברשות הבעל. ואף להשביעה (בביתם) [בביתה] אין להם רשות. שהוא פשע על עצמו שהפקיד ביד מי שרשות אחרים עליה ולא כל (הימינה) [הימינו] לבזות אשת איש. אבל יכולין להחרים סתם בבית הכנסת וילכו ויודיעוה(ו), אם הודת יכתבו בית דין הודאתה וימסרו ביד המפקיד, שאם מת בעלה או גרשה יגבה ממנה. אבל כל זמן שהיא תחת בעלה אין לו עליה כלום.
ובתשובת רבנא משה ריש מתיבתא דמתא מחסיא מצאתי. מי שנתן פקדון לאשה היושבת תחת בעלה ולא הודיע המפקיד לבעלה שנתן לאשתו שום פיקדון. ושמתה אותו הפיקדון בתיבתה שגם ממון בעלה גנוז שם ונגנב כל אשר בתיבה עם הפיקדון. משתבעה האשה ובעלה וכל אשר דרים בבית דלא ידעין ההוא פיקדון היכן הוא מטא. וכל איתת דמיגרשה או נתארמלה משלמת ההוא פיקדון. דבחיי בעלה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ובעלה לא משלם שהרי לא הופקד בידו.
בתשובת רבנא גרשם מאור הגולה. וששאלתם אשת ראובן שהפקידה אצל אשת שמעון פקדון ופשע[ה] בו ונגנב. כך הדין, אילו אותה אשה שהפיקדון אצלה פנוייה היתה, חייבת לשלם שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק ט"ו ע"א וש"נ), השתא שהיא אשת איש, אם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן חייבת לשלם. ואם [לא] יכתבו פס"ד לכשתתאלמן או תתגרש תשלם. אבל בחיי בעלה אינה משלמת שאין לה מה לשלם. כדתנן העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין וכו'.
וזו תשובת רבנא קלונימוס שהשיב לר' משה מארלדי. ראובן שהטיל ממון לשמעון בשותפות והיה הממון ביד שמעון. וכשבאו לפרוש זה מזה נתחייב שמעון שבועה לראובן כמשפט השותפין. ורוצה ראובן שישבע לו שמעון בעבור אשתו ובניו שלא פשטו יד בממון השותפין וכו'. כך נראה לי אם אשת שמעון ובניו היו נושאין ונותנין בממון השותפין ומכניסין תגרין ולוקחין ונותנין, יכול ראובן לטעון ולומר רצוני שתפייסו את דעתי שלא כסיתם מממוני כלום. ולא שמעון נשבע עליהם אלא הן בעצמן נשבעין עליהן. שכך שנינו (שבועות מ"ה ע"א) האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית [ובן הבית]. ובתוספתא [שם מ"ח ע"ב] אנו אומרים עליה בן הבית שאמר[ו] לא שנכנס ויוצא ברגליו אלא מכניס לו פירותיו ומוציא לו פירותיו וכו'. ואע"פ שיש לומר שמשנה זו בפנוייה היא שנוייה, שלא תקשי על העבד והאשה פגיעתן רעה, הרי כבר אנו גורסין לעניין נגזל (שם מ"ו ע"א) אמר רב פפא הילכ' אפילו שומר נשבע אפילו אשתו של שומר נשבעת. וכתבו עליה ממתיבתא (כשנינו) [כששנו] רבותי' (ב"ק פ"ז ע"א) [העבד] והאשה פגיעתן רעה וכו', אימתי בזמן שהבעל גופו אינו נשבע שאשתו מתגנת עליו אם משביעין אותה, אבל בזמן שהבעל מתחייב שבועה, אם הוצרך הדבר להשביע את אשתו משביעין אותה (וגומרין) [וגוזרין] בפניה. הילכך אם ידוע הדבר שאשתו של שמעון היתה נושאת ונותנת [באותו] ממון בפני בעלה ושלא בפני בעלה, יגזרו בפניה אם כיחשה בו מאומה כדי שתודה ותחזירהו לבעלה. ושמעון [ש]אומר איני מזקיק אשתי ובניי לשבועה דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד, לא כך היא השמועה כמו שהוא אומר שימסור אדם ממון חבירו לאשתו ובניו [לישא וליתן בו אם יושיטו בו יד יהו פטורין ויאמר על דעת שיעשו בו אשתי ובני] מה שהן רוצים (אומרים) הפקדת לי. שאין השמועה כך נגרסת. אלא על דעת אשתו ובניו, להיות דינם כדינו, שאם אדם מניח ממון חבירו בביתו בשימור אשתו ובניו ונאנס, אין בעל הממון יכול לומר שיניתה בממוני בביתך ומסרתו לשומר אחר ונתחייבת בו, אלא נשבע הוא שאותו ממון מסרו לאשתו ובניו והן נשבעין [שהניחוהו] במקום שימור ונאנס פטור. כמעשה דקרטליתא (ב"מ מ"ב ע"א). שכל המפקיד על דעת שימור אשתו ובניו הוא מפקיד, ולא על דעת שיאכלהו אשתו ובניו ויפטרו. אבל ודאי אם אשת שמעון ובניו לא נשאו ולא נתנו באותו ממון ולא הכניסו ולא הוציאו בו אלא בפני שמעון, ולא נמצא בו חסרון דבר ידוע אלא טענת שמא בעולם טוען ראובן עליה[ם] בשביל שהיה הממון בחזקת שמירתן, אין ראובן יכול להשביעו ואף שמעון אינו נשבע עליהן אלא שלא כסה ממון השותפות לא הוא ולא אשתו (וכגון דלא) [ובניו ולא] אנשי ביתו לדעתו ולרצונו, שהרי לא נשאו ולא נתנו באותו ממון ולא היה שם תערובת בשותפות זה. ואם על שהיה הממון בשמירתן, אין עליו כלום שכבר היה יודע ראובן שיש לשמעון אשה ובנים והכל יודעין (שאם) [שאין] אדם עשוי לישב ולשמר בעצמו כל היום וכל הלילה, למה לא התרה בו שלא יניח ממונו אלא במפתח שלא יוכלו אשתו ובניו לפשוט בו יד. ומכיון שלא התרה בו (לפיכך) [על כך], וגם הוא לא מסרו להן להתעסק בו, לא הן נשבעין ולא הוא נשבע עליהן. אלא כמו שכתבנו למעלה אם הוא רוצה להחרים מדעתו שלא על פי ב"ד אין מונעין בידו.
גם זקני ר' אליעזר ב"ר נתן כתב בספרו הנקרא אבן העזר והאריך ואני קצרתי דבריו. דהא דתנן (ב"ק פ"ז ע"א) העבד והאשה פגיעתן רעה וכו', בדלית ל(י)ה נכסי מלוג ממה לשלם, והבעל לא ישלם חבלותיה. ואפילו כתובתה אמרינן התם (ב"ק פ"ט ע"א) דתמכור ותפרע לולי דכל לגבי בעלה וודאי מחלה ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחינן. ולולי שאין לה היתה משלמת. דתנן בפ"ק דבבא קמא (י"ד ע"ב) והנשים בכלל הנזק דהשווה אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ובגמרא (שם ט"ו ע"א) תלי טעמא דאיש משום דבר משא ומתן וטעמא דאשה משום חייותא וקא עבד צריכותא. הילכך בזמן הזה בנשים, תרווייהו אית', שהם נושאות ונותנות נמי ובטלת חייותא אם לא יעמדו למשפט כאנשים. אבל המלוה לה והמפקיד פקדון לאשה, מי הקנהו לה שיזכה בו בעלה. הילכך אם השליכתו לאיבוד או פשעה בו, הבעל פטור דמה לי חבל[ה] בגופו ומה לי חבל[ה] בממונו. אבל אם טענת אכלתיו או הוצאתיו בצרכי, רואה אני שהבעל משלם, שהנשים אפיטרופות בנכסי בעלה בזמן הזה, ונושאות ונותנות, והויא לה שליח בעליהן והוי ליה כבא בהרשאה דפסקינן (ב"ק ע' ע"א) והילכתא שליח שווייה ובשליחות בעלה הוציאה ואכלה. ותניא (ב"מ ק"ד ע"א) ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת. ונראה דהוא הדין חוב אחר. והא דתנן (כתובות ק"ז ע"ב) מי שהלך וכו' הניח מעותיו על קרן הצבי, בשלא לוותה אלא פירנס מעצמו ולמי יתבע. אבל לוותה ואכלה, משלם בעלה, כדאיתא בהדיא בסוף יש נוחלין (ב"ב קל"ט ע"א). והתם מיירי אפילו לוותה ושוב נשאת. ופיקדון נמי גמרינן מהתם, דנכסי קטנים הוו פיקדון ביד הגדולים, ופשוט מינה התם דמשלם. וכ"ש אם הופקד בידה אחר שנשאה. ועוד סתמא דמלתא בעלה ידע בפיקדון, ודמי לפרנסה דמשני התם שני פרנסה דאית לה קלא, ושיעבד הבעל את עצמו. ובפרק יש מותרות (פ"ה ע"א) אמרינן נמי דאלמנה לכהן גדול אם לוותה ואכלה אין לה מזונות משום דבעמוד והוצא קאי מזוני אית לה, אתמה, הא כשירה משמע דאית לה. וכן משמע בפרק בתרא דכתובות (ק"ז ע"ב) דממאנת דווקא אין לה מזונות אם לוותה ואכלה הא לא מיאנה חייב לפרוע. ואם כפרה בפיקדון חייבת לישבע. דמאן לימא לן דהלכה כר' אלעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. דילמא הילכתא כר' מאיר דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. ואפילו לר' אלעזר דווקא נדר דצריך לפרוט הנדר הוי ביזוי, וגם (שיני) [שאני] שצריכה לבא לפני ב"ד על עסק דברים שבינו לבינה, אבל שבועה שאחר טוען בשבילה שלא בפניה ונשבעת, לא. דמי לית ליה (דר') [לר'] אלעזר הא דתנן (כתו' פ"ו ע"ב) המושיב את אשתו חנוונית או אפטר[ופ'] הרי זה משביעה כל זמן שירצה. ולא חזינן דפליג עלה ר' אלעזר. ואם הוא אינו חושש לבזיונה, כ"ש אחר כדי שלא יפסיד ממונו תתבזה ותתבזה ואין יכול בעלה למחות. ותנן (שבועות ל"ו ע"ב) שבועת הפיקדון נוהגת באנשים ובנשים. וסתמא קתני אפילו אינה אלמנה. ואמרינן בהכותב (כתו' פ"ה ע"א) ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי. וסתמא קאמר אפילו אינה אלמנה. ועוד הרי הבעל מקנא לה ומביאה לב"ד ומשביעה ומשקה. ועוד תנן (שבועות מ"ה ע"א) ואילו נשבעין שלא בטענה וכו' עד והאשה נושאת ונותנת בתוך הבית. ואמרינן (שם מ"ו ע"ב) שומר נשבע ואפילו אשתו של שומר נשבעת. ונראה לי אם מזמינים אשת איש לדין על עסק משא ומתן, בעלה יש לו מן הדין לטעון בשבילה כי היא שלוחו במשא ובמתן, ולא יכול לומר לאו בעל דברים דידי את. וכן בנכסי מלוג אם אוכל פירות. ואם אינו אוכל פירות דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, אם אינו רוצה לטעון לא כייפינן ליה. דאמר אביי (גיטין מ"ח ע"ב) בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה והני מילי דלא נחית לפירי וכו'. ואע"ג דמילתיה דאביי מיירי כשבעל והאשה תובעין, נראה דהוא הדין אם נתבעין לדין, דכל מידי דשייך ביה בעל עליו לטעון. אבל על גזילות וחבלות לא כייפינן ליה לטעון אלא כמו איניש דעלמא. והא דאמרינן דכייפינן לבעל לטעון כשאינה מוצאה מעצמה קרוב ואוהב שיטעון בשבילה, אבל אם מוצאה אוהב הטוען בשבילה שפיר דמי. כדאמרינן בירושלמי דפרק כהן גדול (סנהדרין פ"ב ה"א) וימנה אנטלר, ואכהן גדול קאי, ומשני כשנפלה שבועה ואנטלר נשבע, בתמיה, הילכך אין דנין אותו. והא דאמרינן בהמפקיד (ב"מ ל"ט ע"א) אפיטרופא לדקנני לא מוקמינן, הני מילי שאין ב"ד טורחין להעמיד לו אבל אם מוצא אפילו גדול ימננו אפיטרופא ויטעון בשבילו. וכל הגאונים שהיו לפני לא נתנו חילוק בין נושאת ונותנת בנכסים עם בעלה לאין נושאת ונותנת. אלא כולם פיטרו את הבעל מתשלומין בעודה תחתיו ומלהשביעה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו. זולתי ר' קלונימוס גאון שהוא נתן חילוק בין נושאת ונותנת בנכסים עם בעלה. ואמר דאם יש שותפות לאחר עם בעלה בעסק השותפות, (להשביע) [משביע] את הבעל ומשביע גם את אשתו שלא לקחה מן השותפות כלום. ותנן נמי (שבועות מ"ה ע"א) ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' עד והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. אלמא אשת איש שהיא נושאת ונותנת נשבעת. (דלא אמר) [ולא אמרינן] בעלה (איני) [אינו] רוצה שתתבזה. ואמרינן נמי (שם מ"ו ע"ב) שומר נשבע אפילו אשתו של שומר נשבעת. וסמך לי מצאתי בתשובת שר שלום גאון. ראובן שמינה עבדו אפיטרופא לגבות חובו משמעון וקיבל העבד משכון [משמעון ואבד המשכון, חייב ראובן באותו משכון] מיהא דאמר רב לרב עילאי (ב"מ צ"ו ע"א) דיד עבד כיד רבו דמי. דהלכה רווחת היא, דקא מקשינן נמי בפרק השואל (ב"מ צ"ט ע"א) ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו דמי. ועוד דיכלין למימר בעלי חובות לאדונו של עבד (או) [אי] לאו דמנית' אפטרופא לעבד וחזינן דקא גבי מן חד ותרין אנא לא (חזינן) [הוינא] סמיך עליה ויהבינא ליה משכון דילי. הילכך מן הלין טעמא מיחייב ראובן לשלם המשכון לשמעון. ועבד ואשה שוין דפגיעתן רעה. וחייב הגאון אדונו של עבד שמינהו אפטרופא. הכי נמי האשה כי מינתה בעלה אפטרופא דיד(י)ה מחייב לשלם בשבילה כל דמיחייב לאחריני.
